מתח, חרדה,מצב רוח ירוד, דיכאון, סבל נפשי, בעיות בהתמודדות והסתגלות למצבים חדשים הם חלק מהמצבים שאנשים פונים אל פסיכיאטר. לאחר הליך איבחון שכולל בדרך כלל שיחה בלבד, הפסיכיאטר אמור להחליט מה האבחנה של הבעיה של האדם, המתרפא היושב מולו ומה האמצעים שעליו להציע לו על מנת להקל על סבלו. הפסיכיאטר שבודק את המטופל צריך להחליט מה הטיפול המיטבי שיעזור לו לעבור את התקופה הקשה ויוביל אותו להחלמה.
בטרם יחליט הפסיכיאטר מה הטיפול שעל המתרפא לעבור הוא צריך, כמובן, לאבחן במגוון הכלים העומדים לרשותו ולשלול כדבר ראשון בעיות גופניות שעלולות לדמות מצבים נפשיים. אחדים מהבעיות הגופניות שהפסיכיאטר צריך לשלול כשמדובר בהפרעת חרדה, הם פעילות יתר של בלוטת התריס, שימוש בתרופות או בסמים וגידולים שונים.
לאחר שהפסיכיאטר החליט שאין המדובר בבעיה גופנית או כזו שאינה נפשית, עליו להחליט מה הבעיה הנפשית ויותר מכך, מה אוסף הבעיות הנפשיות ששעל הפסיכיאטר לתת עליהן את הדעת ומה הבעיה העיקרית ומה הבעיה המפריעה ביותר.
לעתים קרובות, הבעיה שבגלל מגיע המטופל אינה הבעיה החמורה יותר שמצריכה טיפול. האומנות שבאיבחון פסיכיאטרי היא לראות את כלל הצרכים של המתרפא, הסביבה שממנה מגיע, יכולותיו לאסוף כוחות ויכולת משפחתו וסביבתו הקרובה לספק לו תמיכה בעת הצורך.
ישנן הפרעות פסיכיאטריות רבות הקשורות זו בזו וישנה קבוצת חפיפה לא קטנה בין הההפרעות שונות שהשילוב ביניהן עלול לבלבל, למסך ולהסיט את תשומת הלב מהעיקר. לדוגמא, אנשים רבים הסובלים ממצב רוח ירוד ומדיכאון סובלים חוץ מהפגיעה ביכולת השינה ובתאבון גם מתסמינים נוספים של דיכאון שכוללים מחשבות חוזרות, מטרידות ומעייפות שמוסיפות הן לתחושת הדיכאון והן מגבירות את החרדה. במקרה זה הטיפול בחרדה ובדיכאון דומה ולכן ההכוונה הטיפולית יכולה להיות לטיפול תרופתי זהה.
במקרים אחרים שההפרעות קשורות זה לזה אולם ישנו צורך בטיפול שונה לכל הפרעה, על הפסיכיאטר להעריך מה הבעיה העיקרית, מה הטיפול הנכון על מנת הן לעזור למטופל להתגבר על הבעיה שבגללה הוא מגיע והן להמנע מתופעות לוואי. דוגמא להחלטה כזו יכולה להיות אצל אנשים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז סובלים בנוסף להפרעות בקשב ובריכוז גם מערך עצמי ירוד, הפרעות דיכאון וחרדה. הטיפול יכול להיות משולב לכל הבעיות יחד ( על ידי תכשירים ממשפחת ה SNRI או NRI) אך תכשירים אלו נחשבים לפחות אפקטיביים מאשר ריטלין על צורותיו השונות.
הפסיכיאטר יצטרך לקחת בחשבון לא רק את הבעיות המשולבות אלא יצטרך לנסות להחליט מהי הבעיה העיקרית שממנה סובל המטופל היושב מולו. אם אדם הסתדר יפה בחייו, למד והצליח יפה בבחינות, הטיפול בריטלין כנראה פחות מהותי בשלב זה. ואם המטופל מתלונן על חוסר מיצוי יכולותיו החברתיות בגלל, לדוגמא, חרדה חברתית, מוקד הטיפול יהיה חרדה חברתית שממנה סובל המטופל והעוצרת את התקדמותו בעבודה.
ההחלטה לטפל בהפרעת קשב וריכוז כמוקד טיפולי ראשוני עלולה להתברר כטעות מרה, מכיוון שאחת מתופעות הלוואי של ריטלין יכולה להיות הגברת תסמינים של חרדה: דפיקות לב, רעד ועוררות יתר. ההחלטה הנכונה, תהיה טיפול בהפרעת החרדה ולאחר מכן טיפול בהפרעת קשב וריכוז, אם יש בכך צורך.
ישנם מקרים שבהם המטופל מגיע בגלל מצוקה מסויימת עיקרית וחמורה שהיא הגורמת לו לפגיעה תיפקודית משמעותית בתחומי חיים שונים אולם הטיפול במצבים אלו אמור להיות פסיכולוגי בשיטות שונות, למשך זמן ארוך אבל הטיפול התרופתי יוכל להשיג הקלה בתסמינים פחות משפיעים על המצוקה היומית אך יותר קלים לטיפול. דוגמא טובה לכך היא המקרה של מטופל שהגיע אלי עקב ההרגשה של ניתוק רגשי וראיית העולם כאילו מבעד למסך ערפל. יחד עם התחושה הזו של הזרות לעולם שהיא אחד התסמינים של הפרעת דיסוציאציה, הוא סבל גם מהפרעת קשב וריכוז. הטיפול הראשוני היה בריטלין נגד הפרעת קשב וריכוז ובשלב מאוחר יותר נתחיל בטיפול פסיכולוגי כולל בעזרת היפנוזה לטפל בתחושת הדיסוציאציה.
אם כך, ההחלטות העומדות בפני פסיכיאטר כשהוא נדרש לתת את חוות דעתו לגבי מצבו של המטופל היושב לפניו הן רבות ונעות החל מהאבחנה, האמצעים והכוחות העומדים בפניו, העדפותיו לטיפול ובעיקר לכוון לכיוון הטיפול היעיל ביותר והנוח ביותר שישיג את המטרות הטיפוליות. שילוב היכולות הללו של הפסיכיאטר, כושר איבחון, הערכה ושקילת הבעיות המשמעותיות יותר עבור המטופל הן האומנות שבאיבחון פסיכיאטרי, שאולי מעבר לרפואה.
